אדמות אבו קישק והעסקה שלא נולדה בשקט
כאן נכון לעצור רגע לפני המושבה עצמה, ולתת מקום מלא לדרמה שמאחורי העסקה. שני הקבצים החדשים שהועברו לעבודה מחזקים מאוד את התמונה שלפיה אדמות רמתיים לא עברו מיד אחת ליד אחרת בשקט מנהלי, אלא בתוך פרשה סבוכה של לחץ פוליטי, מחסור במזומן, אופציה שניתנה ולא מומשה, תחרות בין קבוצות יהודיות ובוררות רבנית טעונה.[19] [20] זהו חומר בעל ערך ספרותי רב, מפני שהוא מחזיר אל הקרקע את המתח האנושי שלה: לא רק חלקה ומחיר, אלא חרדה, דחיפות, כעס ופחד מהחמצה.
לפי החומר שהועבר, לאחר מאורעות תרפ"א הוטל על שייח' אבו קישק קנס כבד, והצורך בכסף מזומן דחף למכירת חלקות נרחבות מאדמות השבט. ב־4 ביוני 1924 חתם יהושע חנקין, בשם "הכשרת היישוב", על הסכם ראשוני לרכישת כ־4,197 דונם — הקרקע שממנה יצמחו בהמשך עין־חי, מגדיאל ורמתיים.[19] [20] אלא שגם לאחר שנחתם הסכם, הדרך אל המימוש נותרה פתוחה לסיכון. אופציה ראשונה ניתנה ליעקב זלמנסון, השומר הראשון על הקרקע, אך המימון לא הושלם בזמן. העדות שנשמרה בחומר החדש, ושיש לה כוח כמעט סיפורי מושלם, מצטטת את הרגע שבו התממש הלחץ הזה בגוף אחד ובמשפט אחד:
"היה אצלנו אבו קישק ומכיוון שלא נתנו לו את הכסף, הלך בחימה. חוששים אנו לתוצאות בלתי נעימות." [19] [20]
מאותו רגע הסיפור חדל להיות עסקה והופך למערכה. האופציה של זלמנסון התפוררה, חסידי גור נכנסו אל הזירה עם הצעה גבוהה יותר, וגם הם לא הצליחו לעמוד בתשלום על רקע משבר 1925. המחלוקת הידרדרה אל בתי הדין — ביפו, אצל הרב קוק ואצל הרב זוננפלד — ורק בסיומה חזרה העסקה והושלמה בידי "הכשרת היישוב".[19] [20] מבחינת הספר, זו נקודת מפתח: רמתיים נולדה לא רק מתוך חזון התיישבותי, אלא גם מתוך מאבק על זכות הקדימה לרכוש, לממן, ולהפוך אפשרות קרקעית לעובדה היסטורית.