רמתיים ודרך רמתיים

ההבחנה הזאת איננה שולית. היא קובעת את טון הספר כולו. אין כאן ניסיון לטעון לרציפות גיאוגרפית או היסטורית ישירה בין מושבת רמתיים של המאה העשרים לבין עירו של אלקנה, אביו של שמואל. לכל היותר יש כאן זיקת־שם, הד לשוני ותרבותי, ואולי גם נטייה אנושית מוכרת להקשיב אל צליל קדום ולמצוא בו משמעות חדשה. לכן הפרק המקדים הזה איננו פרק של זיהוי מקום, אלא פרק של **הד פרשני**: מה אפשר ללמוד מן השם המקראי בלי לבלבל בין שני אתרים שונים.[17]

ובכל זאת, גם כאשר נזהרים מן הזיהוי, הפסוק פותח עולם שלם. כבר בשורת הפתיחה של ספר שמואל הארץ איננה רק רקע לסיפור, אלא גוף חי של משמעות. השם רמתיים־צופים נשמע כמו נקודת גובה כפולה, כמו מקום שמבקש מן האדם לא רק להתיישב בו אלא לראות ממנו, להעריך מרחקים, להבחין בסכנה, ולהקדים את המאוחר. רש"י, בפירושו לפסוק, מציע את הנוסחה הזכורה: "שתי רמות היו שצופות ורואות זו את זו".[16] גם אם המקום המקראי איננו רמתיים שבשרון, הדימוי הזה נותר פורה מאוד לחשיבה על האופן שבו מקומות נושאים בתוכם שפה של מבט, תצפית, אחריות והכרעה.

אפשר לקרוא את הדברים הללו כטופוגרפיה בלבד, אך זאת תהיה החמצה. "צופים" במקרא איננה רק שאלה של גובה פיזי. זהו גם אוצר מילים של התבוננות, דריכות ושליחות. באתר תנ"ך ממלכתי הודגש כי שמה של רמתיים־צופים נגזר מן המיקום הגבוה, ואולי גם מן הזיקה לצוף או צופי, מאבותיו של אלקנה אביו של שמואל.[17] לכן השם איננו רק מפה; הוא גם ייחוס, אחריות, ושאלה מי רואה ראשון ומי נדרש להכריע.

כאן מתרחשת התנועה החשובה באמת אל לב הספר. לא מפני שרמתיים המודרנית היא רמתיים־צופים, אלא מפני שגם ראשוני המתיישבים שבאו לשרון נאלצו לחיות בתרבות של מבט. הם נדרשו להיות, במובן ארצי מאוד, מעריכי אפשרות: לבחון חלופות, לשקול גבולות, לאמוד מים, דרך, כסף וסיכוי, ולחתום על קרקע שעוד לא הייתה מקום בנוי אלא אפשרות בלבד.[2] [13] במובן זה, החוזה עצמו הוא סוג של תצפית. כאשר יוסף קריגר מתאר את רגע ההכרעה שלו במילים הפשוטות "התאהבתי בה ואמרתי זהו זה", אין זו התאהבות עיוורת בלבד. זהו רגע שבו רגש מתלכד עם שיקול, חזון עם מספר, ותשוקה עם הערכת קרקע.[13]

לכן נכון לפתוח את הספר בפרק הזה, אך נכון עוד יותר לנסח אותו בזהירות: לא בתור טענה שגויה של זהות, אלא כתזכורת לכך ששמות פועלים בהיסטוריה גם כאשר הם אינם מבטיחים רציפות ממשית. רמתיים של השרון איננה רמתיים־צופים של שמואל, אך השם שלה עדיין מזמין קריאה על מבט, על הערכה, על סיכון ועל אחריות. במובן הזה אין כאן זיהוי — יש כאן **הד**. וההד הזה מלווה היטב ספר שעוסק באנשים שנדרשו לראות רחוק כדי לקנות חלקה, לייסד יישוב, ולדמיין רחוב במקום שבו הייתה תחילה דרך חול בלבד.[2] [4] [16] [17]