רמתיים ודרך רמתיים

הגדולה הספרותית של הצריף היא בכך שהוא הופך את המופשט למוחשי. "מוסדות" אינם עוד מילה גדולה. הם נעשים קירות, תקרה, שיחות, חיכוכים, אספות, ילדים, מרפאה. "ציבור" איננו עוד שם מופשט. הוא נעשה מקום שכולם נאלצים לעבור בו, לראות איש את רעהו, ולפתור בו את ענייני היומיום ואת העניינים הגדולים גם יחד.[2]

ואפשר כמעט לראות את היום נפתח סביבו. מישהו מגיע לבקש החלטה מן הוועד. ילד נשלח משם לגן או שב ממנו. אדם אחר מחפש תרופה, חלב, פתק, מכתב, או אוזן קשבת. בצריף כזה אין באמת הפרדה יציבה בין המוסדי לפרטי. החדשות, המצוקה, החגיגה, המריבה והסידור המעשי נדחסים כולם לאותו חלל.[2] [11]

משום כך הצריף חשוב לספר הזה הרבה יותר ממשקל העץ והפח שממנו נבנה. הוא מלמד כיצד נולדת ציבוריות ביישוב קטן: לא מן ההכרזה הגדולה אלא מן ההצטופפות. מי שנכנס לצריף נכנס כמעט בהכרח גם אל חיי האחרים. כאן נבנה האמון הראשוני, וכאן גם נוצר החיכוך הראשון. אם יש לרמתיים לב מוקדם שאפשר לאתרו, הרי הוא נמצא במקום כזה — במבנה צנוע מדי למעמדו, אך מרכזי מכדי שאפשר יהיה לנהל בלעדיו את חיי הכפר.[2] [11]