מהלך הפרק
כאן הסיפור מקבל איכות כמעט דרמטית־תיאטרלית. מצד אחד, אפשר לחוש בהקלה האדירה שמביאה עמה הבטחת המימון. מצד אחר, אי אפשר להתעלם מן החרדה: האם הכסף מיועד באמת לרמתיים. האם מישהו אחר יבוא ויקבע מי יתקבל, מי יתרחב, ואיך תיראה הקהילה. בנקודה הזאת נולדת אחת השאלות העמוקות של הספר: האם אפשר לקבל עזרה גדולה בלי לשלם עליה במחיר של עצמאות.
החומר התיעודי שכבר נאסף מאפשר לכתוב את הפרשה הזאת לא כפרט שולי אלא כפרק מפתח בתולדות רמתיים. מפני שזו אינה רק פרשת כסף. זו פרשה על ריבונות קהילתית, על יחסי מרכז ופריפריה, ועל פחדו של יישוב קטן להיבלע בתוך מערכת גדולה ממנו.[2] [4]
וכדי להבין עד כמה הייתה הפרשה הזאת נפיצה, צריך להקשיב למשפט המיוחס למר האוטהאקר עצמו, כפי שהוא נמסר בזיכרון המאוחר של קריגר. אין זו לשון של דוח חשבונאי, אלא לשון של התערבות כמעט גורלית בחיי המקום:
"גם אני אתרום את חלקי להרחבת הכפר — אעמיד לרשותכם קרן לצורך רכישת האדמות הגובלות באדמתכם, עבור מתיישבים נוספים." [10]
במשפט הזה דחוס כל המתח של הפרק: נדיבות אמיתית, אפשרות ממשית לצמיחה, ואיום מובלע על החירות המקומית. ברגע שכסף כזה מונח על השולחן, גם עצם הזכות להגדיר את דמותו של הכפר חדלה להיות עניין פנימי בלבד. משום כך פרשת הקרן מהולנד צריכה להיקרא כאן לא כפרט משלים לפרשת הכסף, אלא כנקודת המפנה שבה התרחבות, שליטה ובחירת בני אדם נעשו לעלילה אחת.[4] [10]
