מהלך הפרק
אלא שדווקא כאן, ברגע שנראה כמעט כבשורה, החלה המחלוקת. אם יש קרקע חדשה, מי יחליט מי יבוא אליה. אם יש כסף חיצוני, האם הוא קונה לעצמו גם סמכות חברתית. אם מוזס, בבלי ודונקנבלום מנהלים את הקרן, האם גם הזכות לבחור את האנשים שיגורו על הקרקע תהיה שלהם. הוויכוח לא נסב על שאלה טכנית של סדרי קליטה, אלא על השאלה למי שייך העתיד האנושי של רמתיים. לפי עדותו של קריגר, הכול קיבל צורה חדה מאוד כבר ברגע ההולנדי עצמו: מוזס חזר מן הפגישה באמסטרדם לא רק עם הלוואה, אלא עם בשורה נוספת. כאשר הסביר למר האוטהאקר כי רמתיים הקטנה מונה אז עשרה מתיישבים בלבד, וכי אם יתחילו לבנות בתים ומשקים יעלו מחירי הקרקעות הגובלות ויקשה לרכוש אותן בהמשך, השיב האוטהאקר כמעט בבת אחת כי יתרום את חלקו להרחבת הכפר ויעמיד קרן לרכישת האדמות הסמוכות בעבור מתיישבים נוספים.[10] הרגע הזה חשוב מפני שהוא נותן לספר את הסצנה עצמה: לא רק מנגנון מימון אנונימי, אלא חדר ישיבות, שליח נרגש, נדיב חיצוני ותפנית שנולדת כמעט כבדרך אגב — ומשנה את קנה המידה של המקום כולו.
משם ואילך החומר הופך כמעט למחזה על מתנה שיש לה מחיר פוליטי. בפגישה השנייה כבר ביקש האוטהאקר שמוזס ינהל את הקרן, ואליו צורפו בבלי ודונקנבלום; בתוך זמן קצר אפשרה הקרן רכישה של כ־360 דונם, ובהם חלק מאדמות עין־חי וחלק מאדמות אבו קישק. עד כדי כך הייתה תרומתו של האוטהאקר מרכזית, שהוחלט לקרוא על שמו רחוב בשטח החדש שנרכש. אבל דווקא ברגע שניתן שם לרחוב, החל להיסדק השקט שביישוב. החברים ברכו תחילה את מוזס, ולאחר ימים ספורים בלבד דרשו שהבחירה במתיישבים החדשים תהיה בידיהם ולא בידי הנהלת הקרן.[10] כך מתברר שהאוטהאקר איננו רק פטרון נדיב בסיפור הזה. הוא גם האיש שמבלי שהתכוון לכך הפעיל מחדש את שאלת הריבונות המקומית: האם רמתיים תקבל כסף ותישאר אדונית לגורלה, או שתתרחב במחיר של העברת סמכות.
"גם אני אתרום את חלקי להרחבת הכפר — אעמיד לרשותכם קרן לצורך רכישת האדמות הגובלות באדמתכם, עבור מתיישבים נוספים." — מיוחס בדברי קריגר למר האוטהאקר בפגישתו עם מוזס באמסטרדם.[10]
הפרט הזה — הצבעה חשאית — ראוי להתעכב עליו. מפני שהוא מלמד עד כמה הבינו כבר אז שמדובר בנושא נפיץ. שכנים אינם נבחרים כמו מסמרים לבניין. הבחירה בהם קובעת את שפת היישוב, את מאזן הכוחות, את אופי בית הספר העתידי, את יחסי הדת והחילון, ואפילו את סיכוייו של ועד מסוים להישאר בשלטון. לא פחות חשוב: מספר הפונים להיכלל ברשימת המועמדים היה, לפי קריגר, גדול פי שלושה ממספר יחידות הקרקע שעמדו לחלוקה — שמונה־עשרה. כלומר, כבר בשלב מוקדם מאוד רמתיים לא סבלה ממחסור בחולמים בלבד, אלא מעודף של מבקשים ושל לחצים.[10] במילים אחרות, הקרן לא רק פתרה בעיית קרקע; היא יצרה עודף עתיד. וברגע שיש עודף עתיד — מיד מתעוררת השאלה מי יחלק אותו.
כאשר קריגר מביט לאחור, ניכרת בדבריו אי־נחת מסוימת. הוא מודה שלא כל המועמדים נבחרו על פי קנה מידה אחד: אחדים על סמך המלצות, אחרים על סמך היכרות אישית, אחרים תחת לחצים חיצוניים ופנימיים. דווקא כאן הספר צריך להיזהר מן האגדה הנוחה. רמתיים לא בחרה תמיד את אנשיה מתוך טוהר עקרוני מופשט, אלא מתוך תערובת מוכרת מאוד של חזון, שיקול מעשי, הון חברתי ולחץ. ודווקא משום כך הפרשה הזאת מרתקת: היא חושפת את הרגע שבו מושבה קטנה נאלצת להודות כי גם עתיד אידיאלי ייבנה בסופו של דבר מתוך בני אדם ממשיים, עם קשרים, המלצות, אינטרסים וחולשות.[4] [10] [15]
בלב הפרק הזה מופיע מסמך מצולם על פרשת הקרן והבחירה החשאית. לא כהערת שוליים, אלא כחלון אל לשון הזמן עצמה, שבה ההתרגשות מן האפשרות החדשה כרוכה מיד במאבק על סמכות ועל הזכות להגדיר מי ייחשב ראוי להיכנס אל הסיפור.
