מהלך הפרק
קריגר מתאר כיצד אחרי אחת ההצבעות המכריעות — זו שעסקה בבית הספר — ראו המתנגדים בתוצאה "מהלומה קשה" ועזבו בהפגנתיות את האסיפה. לא חלפו ימים רבים, ונודע שהם החרימו את ועד הכפר ואת בית הספר והקימו ועד נפרד משלהם.[10] זהו רגע קלאסי של התפצלות קהילתית: מי שלא הצליח לנצח בתוך המסגרת המשותפת, מנסה ליצור לעצמו מסגרת מתחרה. יש כאן עלבון, יש כאן כוח, ויש כאן גם מסר עקרוני — אם איננו יכולים לעצב את רמתיים מבפנים, ננסה לפחות למנוע מן ההנהגה האחרת להציג עצמה כמייצגת יחידה.
מן החומר המצטבר עולה שגם לאידיאולוגיה היה כאן חלק ממשי. אנשי השמאל, כך מתואר בעדות המאוחרת, לא ראו במאבק נגד בית הספר הכללי אירוע בודד, אלא חלק ממערכה רחבה יותר נגד הוועד ונגד דמות היישוב כפי שביקשו המייסדים לעצבו.[10] ככל שהמחלוקת הלכה והעמיקה, כך הפך הוועד השני מסימפטום למנגנון. הוא לא רק שיקף קרע; הוא גם שימר אותו. קהילה קטנה שנזקקה לכל כוח כדי להביא מים, להחזיק מבנים ולפרנס מוסדות, מצאה את עצמה מבזבזת אנרגיה יקרה על מאבק פנימי מתיש.
ואף על פי כן, אין כאן רק סיפור שלילי. עצם האפשרות להקים ועד מתחרה מלמדת כי רמתיים כבר נעשתה מקום בעל ערך ממשי. איש אינו נאבק בעוצמה כזאת על חלל ריק. נאבקים על מקום שיש לו תקציב, ילדים, קרקע, בית ספר, בית כנסת, כבוד ושם. המסקנה הספרותית איננה רק שהמקום נקרע, אלא שגם בשלב מוקדם מאוד היה כבר ברור לכולם שיש כאן דבר מה ראוי להיאבק עליו. דווקא משום כך האש הפנימית הייתה כה חזקה.[4] [15]
כאן ראוי שהקורא יפגוש גם את לשון הפולמוס עצמה. המסמך המצולם שלהלן איננו עוסק רק בשאלה דתית צרה, אלא מגלה כיצד מאבק על בית־כנסת, סמכות ויחסי הנהגה שימש גם זירה שבה נחשפו אי־האמון, החשדנות וההתבצרות של המחנות היריבים. בכך הוא מחבר בפועל בין פרשת הוועד השני לבין פרקי החינוך והדת שאחריה.
אם קוראים את הפרשה הזאת לאט, מתברר שהקרע לא נשאר ברמת הנאום. הוא חדר לשגרת המקום. אספה אחת מסתיימת בטריקת דלת, ישיבה אחרת בחרם, ומסמך נוסף נכתב כדי להגן על סמכות שכבר אינה מוסכמת. בכך רמתיים מצטרפת למסורת עתיקה מאוד של יישובים יהודיים קטנים: גם במקום שנאבק על מים, על קרקע ועל מימון, נותר די כוח כדי לריב על כבוד, על צביון ועל השאלה מי רשאי לדבר בשם הכלל.[4] [10]
