רמתיים ודרך רמתיים

קריגר מספר כי ההתנגדות העיקרית נגעה לכך שבית הספר לא יעמוד בלב כפר מל"ל, אלא על אדמת רמתיים עצמה. משעה שהתקבלה מן הקרן הקיימת "גבעת הכיבוש" — כעשרה דונמים לבנייני ציבור — הוא עמד בישיבת הוועד מיום 29 ביולי 1929 על כך שבית הספר ייבנה על פסגת הגבעה.[10] יש משהו סמלי מאוד בהתעקשות הזאת. לא רק משום שמדובר בבניין ציבורי ראשון מסוגו, אלא מפני שהמאבק על בית הספר הוא מאבק על הנקודה שממנה ייראה היישוב את עצמו. בית ספר על הגבעה איננו רק מוסד. הוא הכרזה: יש לנו מרכז משלנו, ואיננו נספח של איש.

המאורעות של 1929 הוסיפו לפרשה ממד שלא היה צפוי מלכתחילה. כאשר נאלצו אנשי רמתיים להעביר את משפחותיהם לכפר מל"ל בהיעדר מבנה הגנה ראוי, והנשים והילדים שוכנו אפילו ברפתות, התחדדה ההכרה שמבנה ציבור צריך להיות גם מבצר אזרחי.[10] מכאן נולד הבניין החדש: בית ספר מבטון מזוין, בעל גג שטוח ומעקה מוגבה, המסוגל לשמש בימי רגיעה כמרחב לימוד ובשעת חירום כמקום ריכוז והגנה. העובדה שגגו סומן בעיגולים גדולים בצבעים בולטים לפי הוראות הצבא, כדי שחיל האוויר הבריטי יזהה שבתוכו מרוכזת אוכלוסייה הזקוקה להגנה, מעניקה לפרשה הזאת איכות כמעט סוריאליסטית: בית הספר, הסמל האזרחי של העתיד, נבנה גם כעמדת הישרדות.[10]

אבל אפילו לאחר שנבנה, לא תם המאבק. כאשר עלתה השאלה אם לפתוח גם כיתה ב', פרץ הוויכוח במלוא חריפותו. המתנגדים טענו כי אין צורך ב"בית ספר שלישי נוסף" כאשר יש מוסדות במגדיאל ובכפר מל"ל. התומכים השיבו כי בית הספר במגדיאל דתי, ואילו זה של כפר מל"ל שייך לזרם העובדים, בעוד רמתיים מבקשת בית ספר כללי ולא מוסד של זרם מסוים.[10] המשפט הזה — "בית ספר כללי ולא בית ספר של זרמים" — הוא מן המפתחות החשובים ביותר להבנת רמתיים. הוא מלמד שהמאבק לא נסב רק על הוצאה כספית, אלא על סוג הישראליות שהמקום הצעיר ביקש לגדל בתוכו.

האסיפה שדנה בנושא הייתה, לפי העדות, רוויית צעקות והתפרצויות. המתנגדים הסכימו לבסוף לפשרה צרה: כיתה ב' כן, אבל שום כיתה נוספת בעתיד. אלא שהמחייבים דחו את ההגבלה הזאת בתוקף, מפני שראו בה ניסיון לעצור את התפתחותו של היישוב בשם חיסכון או בשם אידיאולוגיה. גם ההצעה שהוועד יממן לרוצים בכך את שכר הלימוד במגדיאל או בכפר מל"ל נדחתה. ברוב דעות אושרה פתיחת כיתה ב', וכל ההגבלות על הרחבת בית הספר בעתיד נפלו.[10]

זהו רגע דרמטי במיוחד משום שהוא מראה עד כמה ויכוח על ילדים הוא למעשה ויכוח על ריבונות. מי שמחליט היכן ילמדו הילדים מחליט למעשה מי יחנך את העתיד, באיזו שפה, באיזה מרכז סמלי, ובאיזו נאמנות תרבותית. לכן גם תוצאות ההצבעה לא נתפסו כעניין טכני, אלא כמהלומה. ומכאן, כמעט בקו ישר, נולדו החרם והוועד השני. במילים אחרות: בית הספר לא היה תוצאה של קהילה מגובשת; הוא היה אחד המקומות שבהם הוכרע, לזמן־מה לפחות, איזה צד יכפה את דמות הקהילה על הצד האחר.[4] [10] [15]

בנקודה הזאת נשמעת היטב לשון התקופה: בית ספר דתי, בית ספר של זרם עובדים, או בית ספר כללי. שלוש האפשרויות הללו אינן רק חלופות פדגוגיות, אלא שלוש תפיסות שונות של קהילה. האם הילד ילמד בתוך מסגרת המושבה עצמה. האם ההורים יקומו בכל בוקר בידיעה שהעתיד נמצא על הגבעה המקומית. האם רמתיים תהיה שלוחה של מסגרת חיצונית, או מקום המחנך את ילדיו בכוחות עצמו. לכן המחלוקת החינוכית הייתה גם ויכוח על כבוד, על מרחק, על תלות ועל הזכות להעמיד דור המשך תחת שם מקומי אחד.[10]

במובן זה בית הספר היה אולי המוסד הראשון שבו רמתיים ניסתה לראות את עצמה לא כקבוצת קונים הנאבקת על חלקות, אלא כחברה המבקשת לגדל ילדים תחת קורת גג משלה. מכאן גם עוצמת ההתפרצות. מי שהתנגדו חששו מפני קו אידיאולוגי ומפני הוצאה שאין לה סוף; מי שתמכו הבינו היטב שבית ספר שאיננו קם עכשיו עלול להשאיר את המקום תלוי תמיד באחרים. הפרק הזה, אם כן, איננו עוסק רק בכיתה ב'. הוא עוסק בשאלה אם לרמתיים יהיה מרכז סמלי פנימי שמסוגל להחזיק לא רק הווה אלא גם עתיד.[4] [10] [15]