מהלך הפרק
קריגר מתאר את לנדא כאיש נעלה, בעל מידות תרומיות, שכובש את לב מכיריו. דווקא משום כך הקושי נעשה חריף יותר. חברי הוועד, שהעריכו את אישיותו, לא השלימו עם כך שנוכחותו במקום מתקיימת בתנאים שאינם נאותים למעמדו, אבל גם לא הצליחו למצוא פתרון ממשי למימון אחזקתו.[10] זהו לבו של הסיפור: רמתיים רצתה רב הראוי לכבודה, אך לא היה לה מנגנון כלכלי יציב שיישא בכבוד הזה.
הקושי לא היה מופשט. בשנים שלפני קום המדינה הוחזקה הרבנות במקומות רבים באמצעות היטל על בשר כשר. אלא שברמתיים בית המטבחיים היה ברעננה, והמס המתאים לא נגבה באופן מסודר. הניסיונות לשכנע את בעלי האיטליזים ברמתיים ובמגדיאל לשאת בהיטל המקובל נתקלו בסירוב. לדבריהם, הם נאמנים לכשרות גם בלי צורך ברב ובשוחטים מקומיים; לדעת הוועד, הם ניצלו את היעדר הסמכות המשפטית ואת הפילוג בין שני הוועדים כדי להתחמק מתשלום.[10] כך הופך הסיפור הדתי לסיפור כלכלי־מינהלי כמעט אכזרי: רב גדול, קהילה המכבדת אותו, אבל מנגנון מימון שאיננו עובד מפני ששני קצבים מבינים היטב את חולשת המערכת.
אין כמעט דימוי חד יותר לפער שבין שאיפה לבין אמצעים. הרב יושב בצריף. הגבאים מקווים. הוועד מתלבט. הקצבים מסרבים. והיישוב כולו מבקש להיראות לרגע כמקום שלם — מקום שיש בו תורה, כשרות, סמכות ויציבות — אך שוב ושוב נדחף בחזרה אל מציאות של משאבים חלקיים ושל מרות מוגבלת. לבסוף, כאשר התברר שאין התקדמות של ממש, באה בני ברק המתפתחת והציעה לרב לנדא תפקיד הולם יותר. הוא קיבל את המינוי, עזב את צריפו ברמתיים, והלך לעמוד בראש עיר שהייתה בדרכה להפוך למרכז דתי חשוב.[10]
עזיבתו של הרב לנדא איננה אפיזודה צדדית. היא כמעט משל על רמתיים עצמה. מקום שיש בו רצון גדול, כבוד אמיתי, ואנשים שמבקשים לבנות מוסדות של ממש — אך גם מחסור, מחלוקת וחוסר יכולת להבטיח לאורך זמן את התנאים שהמוסדות הללו דורשים. לכן הפרק הזה חייב להיכתב לא כקינה בלבד, אלא כפרק על המתח בין יוקרה ציבורית לבין כלכלה יומיומית. רמתיים לא נכשלה מפני שלא רצתה; היא התקשתה מפני שהרצון הקדים את הקופה, והשם הקדים את היכולת.[4] [10] [15]
כאן המסמך המצולם איננו תוספת, אלא כמעט המשך ישיר של העלילה. הוא מגלה כיצד ויכוח על בית־כנסת, שאלות לרבני יפו, מס על בשר וסירוב הקצבים לממן את המנגנון הדתי נעשו לחומר יום־יומי מכביד, כמעט משפיל, של יישוב שמבקש להחזיק רב אך מתקשה להחזיק תקציב.
