רמתיים ודרך רמתיים

אבל דווקא משום שהשורה הזאת כה דלה למראה, היא טעונה כל כך. מאחורי כל מספר מסתתרים בתים שעלו בקושי, כספים שגוייסו במאמץ, ילדים שנשלחו לבית ספר שנוי במחלוקת, וחברי ועד שהתעייפו זה מזה ועדיין נאלצו להמשיך לעבוד יחד. המספרים אינם מחליפים את הסיפור; הם מבליטים את כוחו. הם מזכירים שהמקום שהופיע עכשיו בטבלה לא צמח מתוך נוסחה, אלא מתוך שנות מאבק ארוכות שבהן כל יחידת קרקע וכל נפש נוספה עלו בטרחה ממשית.[2] [8] [10]

כעת אפשר גם לקרוא את הנתונים עצמם בלי להסתתר מאחורי לשון כללית. מן הטבלה החזותית עולים, בקריאה ישירה, לפחות ארבעה נתונים בעלי משקל ספרי ניכר: **1,480 יהודים**, **6,510 דונם בסך הכול**, **2,230 דונם קרקע ציבורית**, ורישום של **121 דונם קרקע יהודית** בלבד בטור הבעלות הישירה, לצד **4,155 דונם** בטור הערבי.[2] [8] דווקא השילוב הזה יוצר את אחד הרגעים המורכבים ביותר בספר כולו. רמתיים של 1945 היא יישוב יהודי מובהק באוכלוסייתו, אך השפה המינהלית של הקרקע עדיין מספרת סיפור מסובך הרבה יותר על בעלות, ציבור, שיוך ורישום.

במילים אחרות, 1945 אינה רק שנה; היא מבחן בגרות ארכיוני. רמתיים נכנסת כאן אל עולם המספרים, אך איננה נעשית פשוטה יותר. להפך. הטבלה הרשמית מראה שהיישוב כבר התייצב מספיק כדי להירשם, ובו בזמן חושפת עד כמה המרחב שעליו קם נשאר מרובד, לא חד־קווי ולעתים אף פרדוקסלי. האדמה, שהספר עקב אחריה מתחילתו כחומר של משא־ומתן, בוררות, קנייה, הרחבה ושליטה, חוזרת כאן בלשון של מספרים ועמודות ומוכיחה שהמתח הישן לא התאדה; הוא רק קיבל כתב רשמי.[2] [8] [18]

כאן בדיוק נבחנת מלאכתו של הספר: לקחת את שורת הסטטיסטיקה היבשה, שקולה כמעט כמניין, ולפתוח אותה מחדש אל הקולות, הפנים והחיכוכים שמהם נולדה. כך נעשית הטבלה לא סוף הסיפור, אלא הוכחה לכך שהחיים המקומיים תמיד גדולים מן המינהל המתעד אותם.

מעבר לכך, עצם הופעתה של רמתיים לצד **מגדיאל**, **כפר מל"ל**, **רמת השרון** ו**אבו קישק** מסגירה שהמקום אינו ניתן להבנה כנקודה בודדת. היישוב נספר בתוך אשכול מרחבי, בתוך רצף של שכנים, דרכים, קרקעות וצורות בעלות. בכך הופך פרק 1945 לא רק לפרק של מספרים, אלא לפרק שבו רמתיים נראית סוף־סוף כפי שהשלטון ראה אותה: חלק ממערך אזורי צפוף, טעון ומשווה, שבו כל שורה בטבלה היא גם שורה במאבק ההיסטורי על מקום, גבול ומעמד.