רמתיים ודרך רמתיים

בדרך רמתיים הדבר מורגש ביתר שאת. כאשר מופיע היתר מסחרי, או כאשר תכנית מנדטורית מגדירה את אופני השימוש במרחב, מתחוור שהרחוב איננו גדל רק מכוח האלתור המקומי. הוא גדל גם מפני שמישהו מחוץ למושבה — פקיד, מודד, מתכנן, שלטון — מסמן את גבולות האפשרי.[11] [12] במובן זה, חזית העסקים של רמתיים איננה רק תוצאה של יוזמה מקומית; היא גם תוצאה של מפגש עם שפת המדינה־שבדרך, עם מרות מתכננת שמתרגמת מרחב חי לסעיפים, תשריטים וחותמות.

יש משהו דרמטי במיוחד ברגע הזה, משום שהוא מראה כיצד רמתיים יוצאת מן השלב שבו הכול נפתר במאמץ, קשרים וחסד, ונכנסת לעולם שבו עליה לדבר גם בשפת הטפסים. זוהי עוד צורת התבגרות של מקום: לא רק לבנות, אלא גם להיות בר־תכנון. לא רק לחלום, אלא גם להופיע במפה רשמית. לא רק לפתוח עסק, אלא להחזיק ביד היתר שיאפשר לו להיות חלק מסדר מוכר.[12]

בהקשר הזה ה-PDF המצורף תורם ניסוח מדויק במיוחד: הוא מראה כי תקנון R/6 איננו רק רקע רגולטורי כללי, אלא מסגרת שמסבירה מדוע חזית מסחרית־מגורים לאורך דרך רמתיים הייתה סבירה תכנונית, לרבות שילוב של חנות בתוך domestic building ובהקשרים מסוימים גם שימושים נלווים נוספים.[18] התרומה הזאת מאפשרת לכתוב את הפרק בלשון בטוחה יותר: לא כל חנות מוכחת מסמך־מסמך, אך עצם דפוס השימוש המעורב לאורך הציר חדל להיראות כחריג והופך לחלק מהיגיון המרחב.

המקרה הממוקד של דרך רמתיים 24 מחדד זאת עוד יותר. לפי הדוסייה, קיימת אינדיקציה להיתר מ־26 בינואר 1941 עבור בית מגורים ואיטליז על שם הירשברג, הקשור לחלקה 210 בגוש 6455.[18] גם אם אין כאן עדיין תיק קנייני מלא המסגור התיעודי חשוב מאוד, משום שהוא מראה כיצד על הרחוב עצמו נפגשו שלוש שפות בעת ובעונה אחת: שפת הבית, שפת החנות, ושפת ההיתר. במילים אחרות, הדרך איננה רק מקום שבו "קורה" מסחר; היא מקום שבו המסחר נעשה בר־אישור, בר־ניסוח ובר־מיסוד.

ברגע זה של הסיפור נעשה גם התיעוד עצמו חלק מן העלילה: תכנית, תשריט או היתר אינם עוד חומר עזר חיצוני, אלא צורת הכתיבה שבאמצעותה השלטון נחקק אל תוך הרחוב המקומי ואל תוך חיי יושביו.