רמתיים ודרך רמתיים

לקיוסק היה תפקיד שמעבר למסחר. בזכות מקלט הרדיו ותא הטלפון הציבורי הוא נעשה צומת של מידע, שמועה וחיבור לעולם שמחוץ למושבה. המסעדה של משפחת לרנר לא הייתה רק מקום לאכול בו; היא הייתה חלל שבו התקיימו הרצאות, מסיבות, משחקי שחמט ומפגשים חברתיים. יש משהו יפה במיוחד בפרטים האלה, מפני שהם מלמדים שהציבוריות המקומית איננה נוצרת רק בוועד, בבית הספר או בבית הכנסת. לעיתים היא נוצרת דווקא במקום שבו מוזגים תה, ממלאים דלק, מזמינים ארוחה או שומעים יחד חדשות ברדיו.[11] [14]

וכמו תמיד ברמתיים, גם לחיי החולין האלה יש צד חומרי מאוד. עסק זקוק לתנועה, לדרך, לקהל, לאמון מסוים ביציבותו של המקום. לכן כל קיוסק וכל תחנת דלק מעידים לא רק על צרכנים, אלא גם על שלב חדש בביטחונה העצמי של רמתיים. כדי לפתוח עסק אין די בחזון; צריך להאמין שמחר יעברו כאן שוב אנשים, ושגם בעוד שבוע יהיה למי למכור. החזית המסחרית של דרך רמתיים היא אפוא גם חזית נפשית: סימן לכך שהיישוב החל להאמין בעצמו לא רק כחלום התיישבותי, אלא כמקום שיש בו יום־חול.[11]

כאן טמון גם סוד השינוי של הרחוב. בתחילה הדרך נשאה עגלות, חול, חלב ואבק; אחר כך החלה לשאת עצירות. אנשים כבר לא עברו בה רק כדי להגיע למקום אחר, אלא כדי להישאר בה עוד רגע — לשמוע חדשות, להחליף שמועה, להרים כוס תה, לתקן דבר־מה, להאזין לרדיו, לשוחח בטלפון הציבורי. הקיוסק של אופטובסקי ומסעדת לרנר אינם אפוא רק מוסדות מסחריים. הם רגע המעבר שבו רמתיים מפסיקה להיות מושבה שעובדים בה בלבד, ומתחילה להיות יישוב שאפשר גם להתעכב בו, להיפגש בו, ולהרגיש בו את הציבור.[11] [18]

למסעדת לרנר יש בסיפור הזה תפקיד מיוחד. מן הדוסייה המחקרית המצורפת עולה כי דרך רמתיים 76 לא שימשה רק מסעדה, אלא גם מועדון שחמט, מקום להרצאות ומרחב חברתי שבו הוכרזה הקמת המועצה המקומית רמתיים־הדר.[18] במילים אחרות, הרחוב שינה את פניו לא רק מפני שנוספו לו עסקים, אלא מפני שהעסקים הללו החלו לשאת תפקידים שבעבר היו שמורים לבית ועד, לאולם ציבורי או לכיכר. זהו שינוי עמוק מאוד: המסחר עצמו נעשה אחד הכלים שבהם היישוב מדבר עם עצמו.