רמתיים ודרך רמתיים

דווקא כאן חוזרת דרך רמתיים ונעשית ציר פרשני אחרון. מפני שהדרך מספרת טוב מכל מסמך מה נותר מן המקום הישן גם כאשר המסגרת השתנתה. תיבת דואר מנדטורית, מגדל מים, מבנים לשימור, קטעי חזית ותוואי רחוב ותיק — כל אלה מלמדים שהשם רמתיים לא נותר רק באלבומים ובפרוטוקולים, אלא המשיך להיצמד למרחב הפיזי עצמו.[11] [18] במובן זה, הדרך היא גם ארכיון. לא ארכיון של נייר בלבד, אלא ארכיון בנוי, שבו העיר המאוחרת ממשיכה לשאת סימנים של המושבה הקודמת.

גם רצף האיחודים המוניציפליים משנה כאן את הטון. משנת 1951, עם האיחוד הראשון בין הדר לרמתיים, ואחר כך עם קליטתה של רמתיים בתוך הוד השרון הרחבה, משתנה לשון השלטון — אך לא כל לשון המקום.[14] יש שמות שנשארים, יש מוקדים שזוכרים, ויש צירים שמסרבים להיטמע לגמרי. לכן סיום הספר איננו קינה על מה שאבד בלבד, אלא ניסיון לזהות כיצד זיכרון מקומי יודע להישאר חי גם כשהמסגרת המנהלית שסביבו כבר הוחלפה.

אפשר לתאר את המעבר הזה גם כרצף מוסדי קצר אך טעון מאוד. בשנת 1949 קיבלה רמתיים עצמאות מוניציפלית; בשנת 1951 כבר נכנסה לאיחוד הראשון עם הדר; ובשנות השישים נטמעה במסגרת רחבה יותר של הוד השרון.[14] המהירות הזאת היא חלק מן העניין. היא מלמדת שרמתיים הספיקה להיות לרגע ישות שלטונית נפרדת וברורה, אך כמעט מיד נדרשה להגדיר את עצמה מחדש בתוך גוף גדול ממנה. משום כך שאלת הזהות המקומית איננה תוצר מאוחר של נוסטלגיה בלבד, אלא תגובה היסטורית ממשית לקצב המהיר שבו השתנתה המסגרת סביב המקום.

גם כשהמסגרת המוניציפלית מתרחבת, הזיכרון המקומי איננו נמס לגמרי. הוא נאחז דווקא בדברים הגלויים פחות לעין המנהלית: בשם רחוב שנשאר, במבנה שאיש עודנו מזהה, במגדל מים, בתיבת דואר מנדטורית, או בידיעה מקומית עיקשת ש"כאן הייתה רמתיים". משום כך יש לקרוא את פרקי הסיום לא רק כתולדות איחוד, אלא כתולדות שרידותה של לשון מקומית בתוך גוף עירוני רחב יותר. מה שנבלע בצו אינו נעלם תמיד מן המרחב.[11] [14] [18]

דווקא בנקודה הזאת נעשית גם הכתבה המאוחרת על דרך רמתיים למסמך בעל ערך ספרי עמוק. היא איננה מדברת עוד על ייסוד, על רישום או על צו. היא מדברת על אובדן, על שקיעה, על תחושה שהרחוב שהיה פעם לב פועם של מסחר, מפגש וזיהוי מקומי הולך ומתרחק. בכך היא מוכיחה שהסיפור של רמתיים לא הסתיים כאשר שונה השם המוסדי. הוא נמשך כל עוד אנשים ממשיכים להרגיש שהדרך הישנה עדיין נושאת זיכרון שאין לו תחליף.[18]