מהלך הפרק
זהו אולי הדבר החשוב ביותר שהספר הזה מבקש לעשות. לא רק לספר מה היה, אלא להחזיר לקורא את תחושת החיוּת של מה שהיה. לא להעמיד את רמתיים כתמונה דוממת של עבר מכובד, אלא כמרחב שעדיין אפשר לחוש בו את החיכוך, את האומץ, את הקטנוניות, את היוקרה, את המחסור, את הדמיון, ואת הרצון העז כל כך להיות מקום של ממש.
וכאשר מבינים זאת, גם ההווה משתנה מעט. רמתיים שוב איננה רק שכבה בלוח שם, רק תחנת ביניים בדרך אל הוד השרון, או רק זיכרון מקומי של ותיקים. היא חוזרת להיות מה שהייתה באמת: סיפור מלא, לא נוח, יפה לעיתים, עיקש תמיד, של אנשים שניסו לקנות להם מקום בעולם — ואז נאלצו ללמוד, יום אחר יום, איך לחיות בו.
ומשום כך הסיום הראוי לספר כזה איננו משפט מסכם בלבד, אלא מעין הליכה חוזרת לאחור בין החומרים עצמם: מן תצלום הרחוב אל המסמך, מן המסמך אל המפה, מן המפה אל שמות האנשים, ומן השמות אל הקול האנושי ששב ונשמע בכל פרק. רק כאשר כל השכבות הללו מונחות יחד — קרקע, כסף, דרך, ועד, בית ספר, רב, עסק, מועצה וזיכרון — אפשר להבין שרמתיים לא הייתה הקדמה לעיר מאוחרת יותר בלבד. היא הייתה עולם שלם, בעל דרמה, חומר, לשון ופנים, וכל אחד מן השרידים שנשמרו כאן מחזיר אל העולם הזה משהו מממשותו.
